מתרגל
מאז 2010. עשרות ריטריטים ארוכים: ויפאסנה, צומות, הליכות ממושכות בטבע במזרח, בארצות הברית ובישראל, וריטריטים עצמאיים. תרגול יומיומי של סוגים שונים של מדיטציה ונשימה.
כולנו זוכרים תקופה טובה של עצמנו. אני מאמין שלכל אחד ואחת יש את היכולת לחזור לשם, ושהדרך עוברת בתשומת לב, בנשימה ובקצת סבלנות. מהמעבדה ומהכרית, אני מלמד מיינדפולנס כבר שנים.





שמי גילי בירכת אל, אבא למלאיה ולשליו, ונשוי באושר לליטל אהובתי.
יש לי רקע של שנים במחקר פורמלי במכון ויצמן למדע, וליוויתי חוקרים מכל מכוני המחקר המובילים בישראל במחקרים שמחברים בין מדיטציה, מודעות וההשפעה שלהן על הגוף והנפש. עבדתי עם כלי המחקר המתקדמים בעולם: מעבדות שינה, סריקות מוח, מדידות פיזיולוגיות והשוואות בין קבוצות.
אבל המחקר התחיל אצלי הרבה לפני כן. מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי במודעות ובתודעה, ובשאלה איך אנשים שונים תופסים את אותה הסיטואציה בצורה כל כך שונה. כילד נמשכתי לטבע ולמסתורין של החיים, לצד הפשטות שלהם. תמיד תהיתי למה אנחנו הופכים את חוויית החיים לדבר כל כך מסובך.
את המסע שלי עם מדיטציה ומיינדפולנס התחלתי ב־2010, אחרי שירות צבאי ארוך ומשמעותי, ומאז העמקתי רבות. תרגלתי בארץ ובעולם, הדרכתי ריטריטים ארוכים, ועבדתי עם חברות, ארגונים, אוניברסיטאות וקהילות.
אני מאמין בכל ליבי שמיינדפולנס הוא דרך טבעית, נוחה ונגישה לכל מי שרוצה לשפר את איכות החיים שלו, לפתח מודעות ולהיות בריא יותר, בגוף ובנפש.
אני מגיע גם מהמעבדה וגם מהכרית.
— גילי
מאז 2010. עשרות ריטריטים ארוכים: ויפאסנה, צומות, הליכות ממושכות בטבע במזרח, בארצות הברית ובישראל, וריטריטים עצמאיים. תרגול יומיומי של סוגים שונים של מדיטציה ונשימה.
מחקר לדוקטורט במכון ויצמן למדע על האופן שבו מתח ולחץ מתמשכים משפיעים על הלב, כלי הדם ומערכת העצבים. שותף למחקרים בארץ ובעולם על הקשר בין תרגול, בריאות וחוסן, ביניהם במכון סגול לחקר המוח, ברייכמן ובאוניברסיטת תל אביב.
מאז 2018 קורסים, סדנאות והרצאות בחברות הייטק, באקדמיה, בקופות החולים, בבתי החייל ובמרכזי חוסן. עבודה עם בני נוער מכל הקשת, מנוער מצטיין במכון ויצמן ועד נוער שנפלט מכל מסגרת.
אחרי שירות צבאי ארוך. ויפאסנה, צומות והליכות ארוכות בטבע הופכים לחלק מהחיים.
לימודי מדעי החיים, ובהמשך מחקר לדוקטורט במכון ויצמן למדע: איך מתח מתמשך משפיע על הלב, כלי הדם והמערכת החיסונית.
קורסים וסדנאות בחברות, בארגונים ובאקדמיה: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן.
ליווי צוותים מקצועיים במרכזי החוסן אשכול ורמת נגב, ועבודה עם קיבוצים ומושבים בעוטף עזה.
יוצא עם ההרצאה לכל הארץ: מה המדע יודע היום על תרגול ובריאות, ומה הוא עוד לא יודע.
אחרי עשור ביישוב בעוטף, אנחנו גרים באזור פאפוס. אנחנו קוראים לזה תקופת החלמה ארוכה. ממשיך ללמד בישראל ובקפריסין.
מיינדפולנס הוא לשים לב בדרך מסוימת: בכוונה, ברגע הזה, ובלי לשפוט.
ג׳ון קבט־זין, 1994
המדיטציה התפתחה במקומות שונים ובתקופות שונות. המיינדפולנס המודרני הוציא ממנה את הדת והכניס אותה למעבדה ולבית החולים.
המדיטציה היא האימון. החיים הם המגרש.
המחקר על מיינדפולנס צעיר יחסית. יש ממצאים חזקים, יש ממצאים מבטיחים, ויש הרבה שאלות פתוחות. הנה כמה מהמחקרים שאני מספר עליהם בהרצאות, עם שמות ושנים, כדי שכל אחד יוכל לבדוק בעצמו.
כמעט חצי מהזמן שאנחנו ערים, המחשבות שלנו עסוקות במשהו אחר ממה שאנחנו עושים. ומחשבה שנודדת היא מחשבה פחות מאושרת.
אחרי קורס MBSR של שמונה שבועות נמדדה עלייה בצפיפות החומר האפור בהיפוקמפוס, אזור שקשור ללמידה ולזיכרון.
סקירה של 45 ניסויים מבוקרים מצאה אצל המתרגלים ירידה בקורטיזול, בלחץ הדם הסיסטולי, בדופק ובסמן הדלקת CRP.
קורס מיינדפולנס של 8 שבועות הוביל לשיפור דומה לזה של אסציטלופרם (ציפרלקס) אצל מבוגרים עם הפרעת חרדה, עם פחות תופעות לוואי. לא המלצה להפסיק טיפול.
אצל לוחמים משוחררים עם PTSD, כמעט פי שניים יותר אנשים בקבוצת המיינדפולנס הראו שיפור משמעותי בתסמינים. תוספת לטיפול מקצועי, לא תחליף.
מבוגרים מעל גיל 55 עם קשיי שינה. שישה מפגשי מיינדפולנס שיפרו את איכות השינה יותר מסדנת הרגלי שינה, עם פחות עייפות ודיכאון ביום.
מתרגלים הרגישו פחות כאב גם כשחסמו להם בתרופה את משככי הכאבים הטבעיים של הגוף. התרגול מקל על כאב במנגנון אחר.
שיעור המבוגרים בארה״ב שתרגלו מדיטציה בשנה האחרונה יותר מהוכפל בין 2002 ל־2022. ובמאגר PubMed: מ־32 מאמרים ב־2005 לכמעט 2,800 ב־2025.
המחקר עוד צעיר: הרבה מחקרים קטנים והשפעות מתונות. מה שקובע הוא ההתמדה. וחשוב לי לומר: מיינדפולנס אינו תחליף לטיפול רפואי או נפשי, וכל שינוי בטיפול נעשה רק עם רופא.
לפני שממשיכים לגלול: דקה אחת. עקבו אחרי העיגול. שאיפה כשהוא גדל, נשיפה ארוכה כשהוא קטן. המחשבה ברחה? מצוין, שמתם לב. חוזרים לנשימה.
תרגול ״בתוך החיים״ שאפשר לעשות בכל מקום: לפני פגישה קשה, באמצע ויכוח, בפקק.
להפסיק את התנועה האוטומטית. העצירה מאפשרת לשים לב.
נשימה עמוקה ומשחררת אחת. לחזור ללב.
לשאול: מה שלומי? לתת שם למה שעולה. אני כועס, אני עייפה.
לחזור לסיטואציה מתוך בחירה, ולא מתוך תגובה.
כל מפגש משלב שלושה דברים: הסבר מדעי בגובה העיניים, תרגול חווייתי, וכלים שלוקחים הביתה. התוכן מותאם לקהל, לארגון ולמה שעובר עליכם עכשיו.
מפגש אחדההרצאה ״מיינדפולנס מבוסס מדע״ עם תרגול מונחה, או יום סדנה מלא לצוות. מתאים לכנסים, לימי גיבוש, לאוניברסיטאות ולקהילות.
3 מפגשיםמספיק זמן כדי לבנות הרגל ולהרגיש שינוי. כוללת הקלטות תרגול לבית בין המפגשים, וליווי בוואטסאפ.
12 מפגשיםהקורס המלא שהעברתי לאורך השנים במרכזי החוסן, בקופות החולים ובארגונים. מבנה עמוק והדרגתי, מהמודעות הבסיסית ועד כלים לחוסן לאורך זמן.
מקורות המדיטציה, הכוחות הפועלים בנו: מחשבה, דמיון ונשימה. מיינדפולנס וחקר המוח, גלי מוח. תרגול ראשון של הפניית המודעות פנימה.
טבע המודעות ותנועת הקשב. המודעות כמייצרת את תפיסת המציאות שלנו. תרגיל הצימוק ומחקר על אכילה מודעת.
גישת ״ההורה האוהב״: נוכח, מכיל, בלי שיפוט ובלי תגובתיות. תרגול הקשבה לשיר.
הכנה, סביבת תרגול ויציבה. סריקת גוף וקשב לתחושות, לנשימה, למחשבות ולרגשות.
הפיזיולוגיה של הנשימה והנשימה כגשר לנפש. נשימת שחרור, נשימה מעגלית ונשימה מרובעת.
כאב ומשמעותו. המעבר ממוכל למכיל. מדיטציית ״כמו הר״ ותרגול ״להיות החדר״.
איך המוח מגיב לדמיון, דמיון מודרך, ויצירת מקום בטוח בתוכנו.
מודעות ערה, יציאה מסיטואציה וזום אאוט. ״מה שלומי? ומה אני מבקש?״
החיבור לטבע כמקור לחוסן. מקצב, פרופורציות ו״ההכל בסדר הכללי״. מדיטציה עם צלילי טבע והליכה מודעת.
מהי חרדה ומה המיתוסים סביבה. הנשימה כעוגן, וכלים לרגעים של הצפה.
הסתכלות בטוב, יומן תודה ומכתב תודה. מדיטציית הכרת תודה.
תרגול עמוק, שיתוף, ואיך ממשיכים: פינת תרגול, יומן ותרגולים מוקלטים.
אני מפרסם כאן את שני המפגשים הקרובים. רוצים לשמוע ראשונים על הבאים? שלחו לי הודעה.
מסע של שמונה שעות דרך ארבעת האלמנטים. תנועה, נשימה, שתיקה ושיחה בין גברים, בכפר הררי מעל פאפוס.
סדנה פתוחה לנפגעי מלחמת חרבות ברזל. כלים פשוטים לוויסות, לשינה ולחזרה לעצמנו. מספר המקומות מוגבל, וההרשמה נעשית מראש דרך בית החייל באר שבע.
באתי לשמוע הרצאה ויצאתי אחרי שמונה דקות של מדיטציה שבהן לא חשבתי על כלום. לא זוכרת מתי זה קרה לי לאחרונה.
שמונה שעות עם גברים זרים, ויצאתי עם חברים. משהו בשקט המשותף פתח דברים שלא דיברתי עליהם שנים.
שלושה מפגשים קטנים, והרגשתי שקיבלתי ארגז כלים לחיים. הכי אהבתי את הזום אאוט.
הזמנו הרצאה אחת. אחרי שבוע העובדים ביקשו קורס. זה אומר הכל.
בפעם הראשונה מאז המלחמה מישהו לימד אותי מה לעשות כשהלב דופק בלי סיבה. אני עושה את זה כל ערב.
שלושה חודשים שבהם למדתי לישון שוב. הקורס הזה החזיר לי משהו שחשבתי שאיבדתי.
הסטודנטים חזרו מהמילואים עם הרבה עומס. גילי נתן להם כלים פשוטים שאפשר לעשות גם בהפסקה בין שיעורים.
אחרי אוקטובר הייתי כל הזמן דרוכה. במפגש הראשון הבנתי שמותר לגוף לנוח, גם עכשיו.
הכאב לא נעלם, אבל היחסים שלי איתו השתנו. למדתי להיות לידו בלי להילחם בו כל הזמן.
באתי בגלל חבר ונשארתי בגלל האווירה. בלי פאתוס, בלי לחץ, רק לשבת ולנשום ביחד.
נדיר למצוא מתרגל ותיק שמבין גם מתודולוגיה ושואל את השאלות הנכונות.
הבאתי לכיתה את ארבעת הצעדים: לעצור, לנשום, להתבונן, להתחדש. התלמידים כבר מבקשים את זה בעצמם לפני מבחן.
סוף סוף מישהו שמסביר מיינדפולנס עם מאמרים ולא עם סיסמאות. ובסוף גם תרגלנו, וזה היה החלק הכי טוב.
אצלנו עובדים עם מדידות כל היום. גילי דיבר בשפה שלנו, ועדיין הצליח לגעת במקום שהמספרים לא מגיעים אליו.
״גישת ההורה האוהב״ שגילי מלמד נכנסה לכל סדנה שלי. זה כלי שאפשר להעביר הלאה.
בסבב הלחימה ההקלטות של ״כמו הר״ היו איתי בממ״ד. פתאום היה לי מה לעשות עם הנשימה.
כצוות טיפולי אנחנו כל הזמן נותנים. המפגשים עם גילי היו מקום לקבל. הוא מחזיק את הקבוצה ברגישות גדולה.
תרגיל הצימוק נשמע לי מצחיק עד שעשיתי אותו. בפעם הראשונה מזה שנים אכלתי משהו באמת. מאז אני שמה לב לכל כוס קפה.
בתקופת מבחנים לא הצלחתי להירדם. התרגול להרפיה עמוקה שגילי הקליט היה הדבר היחיד שעזר.
הרצאה מדויקת, בלי קסמים ובלי הבטחות. יצאתי עם כלי אחד שאני באמת משתמש בו בין פגישה לפגישה.
יום שלם בלי מיילים נשמע לנו כמו מותרות. בסוף היום כל הצוות דיבר אחרת, לאט יותר, וזה נשאר איתנו הרבה אחרי.
מאז הסדנה אני פותח כל בוקר בעשר דקות של שקט לפני שאני פותח את המחשב. זה שינה לי את כל תקופת התזה.
כחוקרת אני רגילה לשאול איפה הנתונים. גילי הביא את הנתונים, ואז ביקש שפשוט נשב ונשים לב לנשימה. השילוב הזה עבד עליי.
ציפיתי לשיעור הרפיה. קיבלתי הבנה של איך הראש שלי עובד, ודרך פשוטה לחזור לעצמי כשהוא רץ.
מאז 2018 אני כותב כאן על מחקרים שמזיזים משהו בתחום: מה בדקו, מה מצאו, ולמה זה חשוב לחיים שלנו. עם מקור מלא לכל מחקר.
ניסוי חדש עם צעירים שחוו התעללות בילדות מצא תמונה מורכבת: אחרי שבועיים של מיינדפולנס הם דיווחו על יותר תחושת לחץ, אבל הדופק שלהם ברגעי לחץ היה נמוך יותר.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהניסוי קטן מ-UCLA מצא שקורס מיינדפולנס של שישה שבועות הפחית את תגובת המוח לשיפוט חברתי, ואיתה גם סמן של דלקת בתאי הדם.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהניסוי אקראי ב-Lancet Psychiatry בדק קורס MBCT מקוון לאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי מלא ועדיין סבלו מדיכאון. התסמינים ירדו, וגם העלויות.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמחקר נדיר ב-PNAS הקליט פעילות חשמלית ישירות מהאמיגדלה ומההיפוקמפוס של מתרגלים מתחילים. עשר דקות של אהבה-חסד הספיקו כדי לראות שינוי.
לקריאה · 3 דק׳ קריאההאם ההקלה בכאב ממדיטציה היא רק ציפייה? מחקר ב-Biological Psychiatry מצא שמיינדפולנס ופלצבו פועלים על דפוסים מוחיים שונים.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהניסוי שנערך במקביל ב-37 אתרים בדק אם תרגיל מיינדפולנס בודד, עם הקלטה ובלי מורה, מוריד לחץ. התשובה הייתה כן, עם כמה הסתייגויות חשובות.
לקריאה · 3 דק׳ קריאה201 מבוגרים עם לחץ דם גבוה מהרצוי חולקו באקראי לתוכנית מיינדפולנס מותאמת או לטיפול רגיל משופר. אחרי חצי שנה, הלחץ הסיסטולי ירד יותר בקבוצת המיינדפולנס.
לקריאה · 3 דק׳ קריאה276 מבוגרים עם הפרעות חרדה קיבלו באקראי קורס MBSR או את התרופה אסציטלופרם. אחרי שמונה שבועות, הקורס לא נפל מהתרופה.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהניסוי MYRIAD בבריטניה כלל יותר מ-8,000 תלמידים. תוכנית המיינדפולנס לא הייתה טובה יותר מהשיעורים הרגילים, ויש בזה הרבה מה ללמוד.
לקריאה · 3 דק׳ קריאה250 מבוגרים עם כאב כרוני ושימוש לא תקין במשככי כאבים אופיואידיים חולקו לשתי קבוצות טיפול. התוכנית מבוססת המיינדפולנס הובילה ליותר הפחתה בשימוש הלא תקין ובכאב.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמחקר מאוניברסיטת בראון בדק בשיטתיות חוויות קשות אצל משתתפים בקורס מיינדפולנס של שמונה שבועות. רוב החוויות היו חולפות, אבל לא כולן.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהסקירה גדולה שפורסמה בינואר 2021 אספה 136 ניסויים מבוקרים עם יותר מ-11 אלף משתתפים. התמונה מעודדת, וגם מזכירה לנו לא להגזים.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמאמר ב-PNAS מקבוצתו של ריצ'רד דייווידסון מציע מסגרת שמחלקת את הרווחה הנפשית לארבעה ממדים: מודעות, חיבור, תובנה ותכלית. לטענת הכותבים, את כולם אפשר לאמן.
לקריאה · 4 דק׳ קריאהקבוצת מורות באיטליה התחילה קורס מיינדפולנס חודש לפני שפרץ הסגר הראשון. החוקרים מצאו שיפור במדדי רווחה, במיוחד אצל מי שהייתה פגיעה יותר.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמטא-אנליזה של חוקרים מהמכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב בדקה אם מדיטציית מיינדפולנס משפרת את איכות השינה, ומול מה בדיוק.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמחקר מאוניברסיטת ניו יורק נתן למתחילים מדיטציה מודרכת של 13 דקות ביום לאורך שמונה שבועות. השינויים הופיעו, אבל לא מיד.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמחקר הדמיה מוויסקונסין השווה בין משתתפי קורס MBSR של שמונה שבועות לבין מתרגלים ותיקים, ובדק איך האמיגדלה מגיבה לתמונות רגשיות.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהמטא-אנליזה גדולה בדקה התערבויות מיינדפולנס אצל אנשים עם אבחנה פסיכיאטרית, והשוותה אותן לקבוצות ביקורת בעוצמות שונות. התוצאה מעודדת, וגם מפוכחת.
לקריאה · 3 דק׳ קריאהניסוי חדש עם צעירים שחוו התעללות בילדות מצא תמונה מורכבת: אחרי שבועיים של מיינדפולנס הם דיווחו על יותר תחושת לחץ, אבל הדופק שלהם ברגעי לחץ היה נמוך יותר.
מאז אוקטובר 2023 אני עובד הרבה עם אנשים שנפגעו מהמלחמה. אחת השאלות שאני שומע שוב ושוב היא: 'למה מאז שהתחלתי לתרגל אני מרגיש את הלחץ יותר?' מחקר שהתפרסם בסוף אוקטובר 2026 נוגע בדיוק בשאלה הזאת.
אמילי לינדזי ועמיתיה פרסמו ב-Biopsychosocial Science and Medicine ניסוי אקראי עם 81 צעירים שדיווחו על התעללות פיזית, רגשית או מינית בילדות. הם חולקו לתוכנית מיינדפולנס מרחוק של שבועיים, או לתוכנית השוואה שמלמדת דרכי התמודדות. במשך שבוע לפני התוכנית, שבוע אחריה ושבוע נוסף אחרי חודש, המשתתפים דיווחו במהלך היום על רמת הלחץ ועל אירועים מלחיצים, והדופק שלהם נמדד.
בשתי הקבוצות דיווחו המשתתפים על פחות אירועים מלחיצים לאורך הזמן, והירידה הייתה גדולה יותר אחרי המיינדפולנס. מנגד, משתתפי המיינדפולנס דיווחו על יותר תחושת לחץ אחרי התוכנית, בהשוואה לקבוצת ההתמודדות. העלייה הזאת הייתה חזקה יותר אצל מי שחווה התעללות קשה יותר, והיא נחלשה במעקב אחרי חודש.
הגוף סיפר סיפור אחר. ברגעים של לחץ, הדופק של משתתפי המיינדפולנס היה נמוך יחסית לקבוצת ההתמודדות, עם גודל אפקט של 0.62. הם הרגישו את הלחץ יותר, והגוף הגיב אליו פחות. החוקרים מציעים שהתרגול אולי מגביר את המודעות ומפחית הימנעות רגשית, כך שאנשים מתחילים להרגיש את מה שהתרגלו לדחוק הצידה.
זה מחקר קטן, עם התערבות קצרה מאוד, על צעירים שדיווחו בעצמם על טראומה בילדות. הדופק נמדד בחיי היומיום ולא במעבדה, וזה יתרון שמביא איתו גם רעש. ההסבר על מודעות והימנעות הוא השערה שעוד צריך לבדוק.
את המחקר הזה הייתי רוצה שכל מי שמתרגל אחרי טראומה יכיר. אם התחלתם לתרגל ופתאום אתם מרגישים יותר, ייתכן שזה הרגע שבו הפסקתם לברוח מהתחושה. ועדיין חשוב ללכת לאט, ורצוי עם מורה או מטפל שמכירים טראומה. הצעה קטנה: אם התרגול מציף, פקחו עיניים, הניחו את כפות הרגליים על הרצפה, ותנו לתשומת הלב לנוח על משהו ניטרלי בחדר.
ניסוי קטן מ-UCLA מצא שקורס מיינדפולנס של שישה שבועות הפחית את תגובת המוח לשיפוט חברתי, ואיתה גם סמן של דלקת בתאי הדם.
בדוקטורט שלי במכון ויצמן חקרתי איך לחץ כרוני משפיע על הלב, על כלי הדם ועל מערכת החיסון. לכן כל מחקר שמנסה לחבר בין מה שקורה בראש לבין מה שקורה בדם מעניין אותי במיוחד. איום חברתי, התחושה שאחרים שופטים אותנו, הוא אחד הגורמים שמעוררים תגובה דלקתית חזקה בגוף.
בינואר 2026 התפרסם ב-Brain, Behavior, and Immunity מחקר של קבוצה מ-UCLA, בהשתתפותו של סטיב קול, מהחוקרים המוכרים בתחום של לחץ וביטוי גנים. 49 צעירים בריאים חולקו באקראי: 26 עשו קורס מיינדפולנס של שישה שבועות בשם MAPs, ו-23 נכנסו לרשימת המתנה. לפני הקורס ואחריו הם ביצעו בתוך סורק MRI משימה שמייצרת לחץ של הערכה חברתית, ונלקחו מהם דגימות דם.
במוח, החוקרים התמקדו בשלושה אזורים שקשורים לתגובה לאיום: האמיגדלה, הקורטקס הסינגולרי הקדמי הגבי והאינסולה הקדמית. בדם הם בדקו את ביטוי הגנים בתאי הדם הלבנים, וממנו הסיקו את רמת הפעילות של NF-κB, מתג מרכזי של תגובה דלקתית.
אחרי הקורס ירדה התגובה של אזורי האיום בקבוצת המיינדפולנס, בהשוואה לקבוצת ההמתנה. גם פעילות ה-NF-κB ירדה. וכשהחוקרים לקחו בחשבון את השינוי בתגובת המוח, ההשפעה על הדלקת כבר לא הייתה מובהקת. זה מרמז שהמוח הוא חלק מהמסלול: פחות תגובת איום, פחות איתות דלקתי.
המדגם קטן, וכל המשתתפים היו צעירים ובריאים. קבוצת הביקורת הייתה רשימת המתנה, כך שאי אפשר להפריד בין המיינדפולנס עצמו לבין ההשתתפות בקורס כלשהו. וניתוח מהסוג הזה מצביע על מנגנון אפשרי, הוא לא מוכיח אותו.
דלקת כרונית בדרגה נמוכה קשורה למחלות לב, לסוכרת ולדיכאון. המחקר הזה מציע מסלול אפשרי שבו פחות תגובה לשיפוט של אחרים מתורגמת גם לפחות דלקת בגוף. בפעם הבאה שאתם מרגישים שמישהו שופט אתכם, נסו לשים לב לגוף לפני שאתם מגיבים. איפה זה יושב, בבטן, בחזה או בלסת? כמה נשימות של תשומת לב נותנות למערכת רגע להירגע.
ניסוי אקראי ב-Lancet Psychiatry בדק קורס MBCT מקוון לאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי מלא ועדיין סבלו מדיכאון. התסמינים ירדו, וגם העלויות.
בבריטניה פועלת תוכנית ציבורית גדולה לטיפול פסיכולוגי בשם NHS Talking Therapies. לפי החוקרים, כמחצית מהאנשים עם דיכאון שמגיעים לסוף מסלול הטיפול שם עדיין לא נמצאים בהפוגה. עד עכשיו לא הייתה המלצה מבוססת מה עושים בשלב הזה.
ב-Lancet Psychiatry התפרסם ב-2025 ניסוי אקראי שבדק אם MBCT, תרפיה קוגניטיבית מבוססת מיינדפולנס, יכולה לעזור. השתתפו 234 אנשים עם דיכאון פעיל, שכבר עברו לפחות 12 מפגשי טיפול בלי שהתסמינים ירדו מספיק. 118 קיבלו MBCT בנוסף לטיפול הרגיל, ו-116 המשיכו בטיפול הרגיל בלבד. הקורס כלל מפגש היכרות אישי ושמונה מפגשים קבוצתיים שבועיים, כולם בשיחת וידאו.
אחרי 34 שבועות היו בקבוצת ה-MBCT פחות תסמיני דיכאון. ההפרש בשאלון PHQ-9 היה 2.49 נקודות, עם גודל אפקט של 0.41. זה אפקט בינוני-נמוך, ובקבוצה שכבר עברה טיפול בלי הפוגה יש לו משמעות. העלויות למערכת הבריאות היו נמוכות יותר בקבוצת ה-MBCT, אם כי ההבדל הזה לא היה מובהק סטטיסטית. לפי הניתוח הכלכלי, ההסתברות ש-MBCT משתלם עמדה על 99%. לא נמצאו תופעות לוואי חמורות שקשורות לטיפול.
כמה הסתייגויות. המשתתפים ידעו באיזו קבוצה הם, ותסמיני הדיכאון נמדדו בשאלון שהם מילאו בעצמם. קבוצת ההשוואה לא קיבלה טיפול נוסף בהיקף דומה, ולכן חלק מהאפקט עשוי לנבוע מעצם המסגרת הקבוצתית ותשומת הלב. 86% מהמשתתפים היו לבנים, וכדאי לבדוק את הממצא גם באוכלוסיות אחרות. וחלק מהחוקרים מעבירים קורסים והכשרות ב-MBCT, והם מצהירים על כך במאמר.
הרבה אנשים שמגיעים אליי כבר ניסו טיפול, לפעמים יותר מאחד, ומרגישים שמשהו עדיין תקוע. המחקר הזה מראה שגם אחרי טיפול שלא הביא להפוגה יש אפשרות נוספת. MBCT יכול להצטרף לטיפול פסיכולוגי או תרופתי, הוא לא בא במקומו. אם אתם במצב כזה, שווה לשאול את המטפל או המטפלת שלכם אם קבוצת MBCT יכולה להתאים לכם.
מחקר נדיר ב-PNAS הקליט פעילות חשמלית ישירות מהאמיגדלה ומההיפוקמפוס של מתרגלים מתחילים. עשר דקות של אהבה-חסד הספיקו כדי לראות שינוי.
רוב מה שאנחנו יודעים על המוח במדיטציה מגיע מסריקות MRI, שמודדות את זרימת הדם במוח באופן עקיף. לאזורים עמוקים כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס קשה מאוד להגיע ישירות. בפברואר 2025 התפרסם ב-PNAS מחקר שעשה בדיוק את זה, בזכות קבוצה נדירה של משתתפים.
החוקרים מבית הספר לרפואה של מאונט סיני בניו יורק, יחד עם ריצ'רד דייווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין, עבדו עם שמונה מטופלים עם אפילפסיה עמידה לתרופות. כחלק מהטיפול הושתל להם במוח מכשיר קבוע, שמאפשר להקליט את הפעילות החשמלית באמיגדלה ובהיפוקמפוס. כולם היו מתחילים במדיטציה.
כל משתתף שמע חמש דקות של הדרכה מוקלטת, ואחריהן עשר דקות של מדיטציית אהבה-חסד, שבה מכוונים איחולים טובים לעצמנו ולאחרים. בסוף דירגו המשתתפים עד כמה הרגישו שנכנסו למדיטציה, והממוצע היה 7.43 מתוך 10.
במהלך המדיטציה עלתה עוצמת גלי הגמא (30 עד 55 הרץ) באמיגדלה ובהיפוקמפוס אצל רוב המשתתפים: שישה מתוך שמונה באמיגדלה, ושישה מתוך שבעה בהיפוקמפוס. בנוסף השתנה משך ה'פרצים' הקצרים של גלי בטא וגמא. החוקרים מציינים ששני האזורים האלה קשורים להפרעות במצב הרוח.
צריך לקרוא את זה בפרופורציה. שמונה משתתפים זה מעט מאוד, וכולם חולי אפילפסיה, כך שקשה להכליל לאוכלוסייה הכללית. זו הייתה מדיטציה אחת של עשר דקות, ועדיין לא ברור מה המשמעות של עליית הגמא לתחושה או לבריאות לאורך זמן. זה מחקר מנגנון, צעד ראשון בכיוון חדש.
מה שנוגע בי כאן הוא שמדובר באנשים שמעולם לא עשו מדיטציה, ובעשר דקות בלבד. אזורים עמוקים שמעורבים ברגש הגיבו כבר בפעם הראשונה. אם לא ניסיתם אהבה-חסד, נסו כמה דקות: חזרו בשקט על משפט כמו 'שאהיה בטוח, שאהיה בריא', אחר כך כוונו אותו לאדם קרוב, ובהמשך, אם זה מתאים, גם לאדם שקשה לכם איתו.
האם ההקלה בכאב ממדיטציה היא רק ציפייה? מחקר ב-Biological Psychiatry מצא שמיינדפולנס ופלצבו פועלים על דפוסים מוחיים שונים.
יש שאלה שמלווה את מחקר המיינדפולנס והכאב כבר שנים: אולי כל ההקלה היא אפקט פלצבו? אנשים מצפים שמדיטציה תעזור, ולכן מרגישים פחות כאב. זו שאלה הוגנת, ואני שמח שיש מעבדות שלוקחות אותה ברצינות.
באוגוסט 2024 פרסמה הקבוצה של פאדל זיידאן מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, יחד עם טור וייגר מדארטמות', מאמר ב-Biological Psychiatry. הם איחדו נתונים משני ניסויים אקראיים עם 115 משתתפים בריאים. המשתתפים חולקו לארבע קבוצות: ארבעה מפגשי מדיטציית מיינדפולנס (37 משתתפים), משחת פלצבו עם התניה (19), גרסה מדומה של מדיטציה (20), והאזנה לספר (39). אחר כך כולם קיבלו גירוי חום של 49 מעלות בזמן סריקת MRI תפקודי.
במקום להסתכל על אזור אחד במוח, החוקרים השתמשו ב'חתימות' מוחיות. אלה דפוסי פעילות רב-אזוריים שכבר אומתו במחקרים קודמים. חתימה אחת קשורה לעיבוד הגירוי הכואב עצמו, אחרת לצד הרגשי והשלילי של הכאב, ושלישית לתגובת פלצבו.
התוצאה הייתה מה שנקרא דיסוציאציה כפולה. המדיטציה הורידה, יותר מכל שאר הקבוצות, את עוצמת הכאב ואת מידת אי-הנעימות שלו, וגם את החתימות של הכאב עצמו ושל הרגש השלילי. משחת הפלצבו הורידה דווקא את חתימת הפלצבו. שתי הדרכים מפחיתות כאב, דרך מנגנונים שונים במוח.
יש כאן גם מגבלות. המחקר נעשה על אנשים בריאים, עם כאב ניסויי קצר, ולא על כאב כרוני. חלק מהקבוצות קטנות, במיוחד קבוצת הפלצבו והקבוצה המדומה. והנתונים הגיעו משני ניסויים שונים, שבהם נעשה שימוש בשתי שיטות סריקה שונות.
כשאני מלמד אנשים שחיים עם כאב, אני לא מבטיח שהכאב ייעלם. המחקר הזה נותן לי בסיס לומר שמה שקורה במדיטציה הוא יותר מציפייה. אפשר לנסות את זה בפעם הבאה שמשהו כואב: במקום להילחם בתחושה, לחקור אותה. איפה בדיוק היא יושבת? היא קבועה או משתנה? אצל חלק מהאנשים, ההתבוננות הזאת משנה את היחס לכאב גם כשהעוצמה שלו לא משתנה הרבה.
ניסוי שנערך במקביל ב-37 אתרים בדק אם תרגיל מיינדפולנס בודד, עם הקלטה ובלי מורה, מוריד לחץ. התשובה הייתה כן, עם כמה הסתייגויות חשובות.
כשאנשים שואלים אותי אם אפשר להתחיל מיינדפולנס לבד, עם הקלטה בטלפון, אני בדרך כלל עונה בזהירות. רוב המחקרים על תרגול עצמי היו קטנים, ולא תמיד הייתה בהם קבוצת ביקורת טובה. ביוני 2024 התפרסם ב-Nature Human Behaviour מחקר שניגש לשאלה הזאת ברצינות.
החוקרים, בהובלת אלסנדרו ספרצ'יו, הריצו את אותו ניסוי ב-37 אתרים, עם 2,239 משתתפים. הגיל הממוצע היה 22.4, ו-70.4% מהמשתתפים היו נשים. כל אחד עשה תרגיל אחד בלבד, לבד, לפי הקלטה: סריקת גוף, נשימה מודעת, אהבה-חסד או הליכה מודעת. קבוצת הביקורת האזינה לקטע מתוך ספר מוקלט. מיד אחר כך כולם דיווחו כמה לחץ הם מרגישים.
כל ארבעת התרגילים הורידו את הלחץ יותר מההאזנה לסיפור. האפקט הגדול ביותר נמדד בסריקת הגוף, עם גודל אפקט של 0.56, שנחשב בינוני. שלושת התרגילים האחרים היו קרובים, עם גדלי אפקט בין 0.45 ל-0.48. תכנית הניתוח נרשמה מראש, כלומר החוקרים התחייבו לפני איסוף הנתונים מה בדיוק הם בודקים.
חשוב לומר גם מה המחקר לא מראה. מדובר בתרגיל חד-פעמי ובלחץ שנמדד מיד אחריו, בדיווח עצמי. אין כאן מידע על מה שקורה אחרי שבוע או חודש, ואין מדדים פיזיולוגיים. רוב המשתתפים היו צעירים דוברי אנגלית, והחוקרים עצמם מגבילים את המסקנה לדוברי אנגלית ממדינות בעלות הכנסה גבוהה. בנוסף, הרישום ב-ClinicalTrials.gov נעשה בדיעבד, אף שהרישום המוקדם ב-OSF נעשה כמו שצריך.
מה שאני לוקח מזה: גם תרגול קצר, לבד, יכול להוריד מעט את הלחץ ברגע הזה. לטווח הארוך תרגול קבוע עדיין חשוב יותר, ובכל זאת זה כלי שזמין לכל אחד. אם אתם באמצע יום עמוס, נסו סריקת גוף קצרה: לעבור לאט מכפות הרגליים ועד הראש, ולשים לב מה מרגישים בכל אזור, בלי לנסות לתקן כלום.
201 מבוגרים עם לחץ דם גבוה מהרצוי חולקו באקראי לתוכנית מיינדפולנס מותאמת או לטיפול רגיל משופר. אחרי חצי שנה, הלחץ הסיסטולי ירד יותר בקבוצת המיינדפולנס.
המחקר הזה קרוב ללב שלי, גם במובן המילולי. מחקר הדוקטורט שלי במכון ויצמן עוסק באופן שבו לחץ כרוני משפיע על הלב ועל כלי הדם. אז כשמחקר מבוקר בודק אם מיינדפולנס יכול להוריד לחץ דם, אני קורא אותו בעיון.
אריק לוקס וצוותו מאוניברסיטת בראון פרסמו במאי 2023 בכתב העת של איגוד הלב האמריקאי ניסוי על תוכנית בשם MB-BP. זו תוכנית מיינדפולנס של שמונה שבועות שהותאמה לאנשים עם לחץ דם גבוה. היא משלבת תרגול עם מודעות לגוף, לאוכל, לתנועה ולתרופות.
201 מבוגרים עם לחץ דם של 120/80 ומעלה חולקו באקראי. 101 קיבלו את התוכנית, ו-100 קיבלו טיפול רגיל משופר: מכשיר למדידת לחץ דם בבית, הדרכה בשימוש בו ועלון מידע על לחץ דם גבוה. גם קבוצת המיינדפולנס קיבלה את המכשיר ואת ההדרכה. לחץ הדם נמדד במרפאה, כשהמשתתף יושב לבד בחדר, על ידי צוות שלא ידע לאיזו קבוצה הוא שייך.
אחרי שישה חודשים, הלחץ הסיסטולי בקבוצת המיינדפולנס ירד ב-5.9 מ"מ כספית בממוצע, והפער מול קבוצת הביקורת היה 4.5 מ"מ כספית. החוקרים מצאו גם סימנים למנגנונים אפשריים: פחות זמן ישיבה, תזונה קצת יותר בריאה, ועלייה במדדי מיינדפולנס.
זה ניסוי שלב 2, כלומר עדיין לא המילה האחרונה. רוב המשתתפים היו לבנים, בגיל ממוצע של כ-60, ו-17.4% לא הגיעו למדידת המעקב. גבול רווח הסמך של ההבדל היה קרוב לאפס, אז ייתכן שההשפעה האמיתית קטנה יותר.
ועדיין, הכיוון מעניין. התוכנית לא ניסתה להרגיע את הלחץ בלבד. היא עזרה לאנשים לשים לב להרגלים שמשפיעים על הלב לאורך זמן.
לחץ דם גבוה הוא אחד מגורמי הסיכון המרכזיים למחלות לב, ורבים מאיתנו חיים איתו בלי לדעת. מיינדפולנס לא מחליף תרופות או בדיקות, אבל הוא יכול לעזור לנו לשים לב למה שאנחנו עושים כל יום. הצעה קטנה: פעם בשעה, כשאתם יושבים מול מסך, שימו לב איך הגוף מרגיש, ואם אפשר, קומו לשתי דקות הליכה.
276 מבוגרים עם הפרעות חרדה קיבלו באקראי קורס MBSR או את התרופה אסציטלופרם. אחרי שמונה שבועות, הקורס לא נפל מהתרופה.
כשהתחלתי ללמד, השאלה ששאלו אותי הכי הרבה הייתה אם מיינדפולנס יכול לעזור עם חרדה. עד לא מזמן לא הייתה לי תשובה טובה להשוואה מול טיפול סטנדרטי. ניסוי שפורסם בגיליון ינואר 2023 של JAMA Psychiatry שינה את זה.
אליזבת הוג וצוותה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון גייסו 276 מבוגרים עם הפרעת חרדה מאובחנת, בשלושה מרכזים רפואיים בארצות הברית. חצי קיבלו קורס MBSR, תוכנית המיינדפולנס הקלאסית של שמונה שבועות. החצי השני קיבל אסציטלופרם (ציפרלקס), אחת התרופות הנפוצות לחרדה, במינון של 10 עד 20 מ"ג.
החרדה נמדדה על ידי מראיינים שלא ידעו מי קיבל מה. 208 משתתפים השלימו את הטיפול. אחרי שמונה שבועות, ציון חומרת החרדה ירד ב-1.35 נקודות בקבוצת המיינדפולנס וב-1.43 בקבוצת התרופה, בסולם של שבע נקודות. ההבדל היה קטן מאוד, והוא עמד בהגדרה שהחוקרים קבעו מראש ל"לא נחות".
גם תופעות הלוואי מעניינות. 78.6% מהמשתתפים בקבוצת התרופה דיווחו לפחות על תופעת לוואי אחת שקשורה למחקר, לעומת 15.4% בקבוצת המיינדפולנס. עשרה משתתפים הפסיקו את התרופה בגלל תופעות לוואי, ואף אחד לא עזב את הקורס מסיבה כזאת.
צריך לקרוא את זה בזהירות. מדובר במשתתפים שהסכימו מראש לקבל כל אחד מהטיפולים, ובקורס שדורש זמן ותרגול ביתי. גם לא הייתה כאן קבוצה בלי טיפול בכלל.
וחשוב לי לכתוב את זה במפורש: זו לא המלצה להפסיק תרופה. מי שמטופל תרופתית ומרגיש שזה עוזר לו, עושה דבר טוב. כל שינוי נעשה רק עם הרופא.
חרדה היא אחת הסיבות הנפוצות לסבל, ולא לכולם מתאימה תרופה, או רק תרופה. המחקר הזה מרחיב את התפריט. הוא מראה שקורס מובנה של שמונה שבועות יכול להיות אפשרות רצינית, שאפשר לדבר עליה עם איש מקצוע. אם אתם רוצים להתחיל בקטן: בפעם הבאה שהחרדה עולה, הניחו יד על החזה ושימו לב לשלוש נשימות, בלי לנסות לשנות אותן.
ניסוי MYRIAD בבריטניה כלל יותר מ-8,000 תלמידים. תוכנית המיינדפולנס לא הייתה טובה יותר מהשיעורים הרגילים, ויש בזה הרבה מה ללמוד.
ביולי 2022 פורסמו התוצאות של אחד הניסויים הגדולים שנעשו אי פעם על מיינדפולנס בבתי ספר. קוראים לו MYRIAD, והתוצאה המרכזית שלו לא הייתה מה שקיווינו. אני חושב שדווקא בגלל זה כדאי לקרוא אותו.
צוות בהובלת וילם קויקן מאוקספורד חילק באקראי 85 בתי ספר בבריטניה לשתי קבוצות. בחצי מהם התלמידים, בני 11 עד 14, קיבלו עשרה שיעורי מיינדפולנס שהועברו על ידי מורים שעברו הכשרה. בחצי השני המשיכו בשיעורי החינוך הרגשי והחברתי הרגילים. בסך הכול נכללו בניתוח 8,376 תלמידים.
אחרי שנה לא נמצא הבדל. לא בסיכון לדיכאון, לא בתפקוד הרגשי וההתנהגותי ולא ברווחה הנפשית. ההבדלים בין הקבוצות היו קרובים מאוד לאפס. מצד שני, לא נמצאו תופעות לוואי שקשורות לתוכנית, ובניתוח הכלכלי היא נמצאה כנראה משתלמת.
חשוב להבין מול מה התוכנית הושוותה. בתי הספר בקבוצת הביקורת כבר עסקו בחינוך רגשי. הניסוי לא שאל אם מיינדפולנס טוב יותר משום דבר. הוא שאל אם הוא מוסיף על מה שכבר קיים, והתשובה הייתה שלא.
מה זה אומר? לדעתי, שקשה מאוד להעביר תרגול פנימי לכיתה שלמה של בני נוער שלא בחרו בו, דרך מורים של בית הספר, בעשרה שיעורים. החוקרים עצמם כותבים שצריך לשאול מה עובד, למי ואיך.
אני מכבד מאוד את הצוות שפרסם תוצאה כזאת בגלוי. זה בדיוק מה שהופך את המדע למשהו שאפשר לסמוך עליו.
הורים ואנשי חינוך שואלים אותי הרבה אם להכניס מיינדפולנס לכיתה. התשובה שלי אחרי MYRIAD היא להיזהר מציפיות גדולות לתוכנית קצרה לכולם. כדאי לחשוב על התאמה: מי מעוניין, מי זקוק, ומי המורה. ובבית, לפעמים ההשפעה הכי גדולה היא כשמבוגר מתרגל בעצמו ומדגים איך עוצרים ונושמים ברגע של כעס.
250 מבוגרים עם כאב כרוני ושימוש לא תקין במשככי כאבים אופיואידיים חולקו לשתי קבוצות טיפול. התוכנית מבוססת המיינדפולנס הובילה ליותר הפחתה בשימוש הלא תקין ובכאב.
כאב כרוני הוא אחד הנושאים שאני הכי נזהר בהם. אנשים שחיים עם כאב שנים שמעו כבר הרבה הבטחות. לכן שמחתי לקרוא ניסוי רציני שפורסם במרץ 2022 ב-JAMA Internal Medicine.
אריק גרלנד וצוותו מאוניברסיטת יוטה גייסו 250 מבוגרים ממרפאות ראשוניות. כולם סבלו מכאב כרוני, בממוצע כבר כ-15 שנה, קיבלו טיפול ממושך באופיואידים, והשתמשו בהם בצורה לא תקינה. למשל, נטלו יותר מהמרשם או השתמשו בתרופה כדי להתמודד עם מתח.
חצי מהמשתתפים קיבלו תוכנית בשם MORE, שמשלבת אימון במיינדפולנס, עבודה על פרשנות מחדש של מצבים, ותרגול של הנאה מרגעים טובים. החצי השני קיבל קבוצת תמיכה רגילה עם פסיכותרפיסט. בשתי הקבוצות היו שמונה מפגשים שבועיים של שעתיים. זו השוואה הוגנת, כי גם קבוצת הביקורת קיבלה תשומת לב, קבוצה וזמן.
לאורך תשעה חודשי מעקב, הסיכוי לירידה בשימוש הלא תקין היה גבוה בערך פי שניים בקבוצת MORE. אחרי תשעה חודשים, 45% מהנבדקים בקבוצת MORE שנבדקו כבר לא השתמשו באופיואידים בצורה לא תקינה, לעומת 24.4% בקבוצת התמיכה. הכאב ופגיעת הכאב בתפקוד היומיומי ירדו יותר בקבוצת MORE, וגם המינון, המצוקה הרגשית והדחף לתרופה.
יש גם הסתייגויות. 36.8% מהמשתתפים עזבו את המחקר עד סוף המעקב, בין השאר בגלל הקורונה, ורוב המשתתפים היו לבנים מיוטה. כדאי לראות אם התוצאות חוזרות במקומות אחרים.
מה שמעניין אותי כאן הוא המנגנון. התוכנית מלמדת לשים לב לכאב כאל אוסף של תחושות משתנות, ובמקביל להחזיר לגוף ולמוח את היכולת ליהנות מדברים פשוטים.
רובנו לא נמצאים במצב של המשתתפים במחקר, אבל כמעט כולנו מכירים כאב שחוזר: גב, ראש, צוואר. הניסוי הזה מראה שהיחס שלנו לכאב משפיע עליו. הצעה קטנה: בפעם הבאה שהכאב מופיע, נסו לשים לב לדקה אחת איפה בדיוק הוא נמצא ואיך הוא משתנה. ואם אתם נוטלים משככי כאבים, כל שינוי במינון נעשה רק עם הרופא.
מחקר מאוניברסיטת בראון בדק בשיטתיות חוויות קשות אצל משתתפים בקורס מיינדפולנס של שמונה שבועות. רוב החוויות היו חולפות, אבל לא כולן.
מי שישב ריטריט ארוך יודע שמדיטציה לא תמיד נעימה. לפעמים עולים פחד, עצב או זיכרונות שלא הזמנו. בשנים האחרונות אני משתדל לדבר על זה בפתיחות בקורסים, ומחקר שפורסם ב-2021 עזר לי לעשות את זה עם מספרים.
וילובי בריטון וצוותה מאוניברסיטת בראון בדקו 96 משתתפים שעברו קורס MBCT, תוכנית מיינדפולנס קבוצתית של שמונה שבועות. אחרי הקורס, מראיין בלתי תלוי עבר עם כל משתתף על 44 סוגים של חוויות אפשריות. לגבי כל חוויה הוא שאל אם קרתה, אם היא קשורה לתרגול, כמה זמן נמשכה, אם הייתה נעימה או לא, ואם פגעה בתפקוד.
83% דיווחו על לפחות תופעה אחת שקשורה למדיטציה. חלק מהן ניטרליות או אפילו נעימות. 58% חוו לפחות תופעה שהרגישה שלילית, ו-37% דיווחו על השפעה שלילית כלשהי על התפקוד, ברוב המקרים זמנית.
אצל 6% עד 14% מהמשתתפים היו השפעות שליליות מתמשכות. הן הופיעו בעיקר עם סימנים של עוררות לא מווסתת: דריכות יתר, קושי להירגע, או ניתוק ותחושת ריחוק מהגוף ומהסביבה.
החוקרים מציינים ששיעורי המצוקה החולפת דומים למה שמוכר מטיפולים פסיכולוגיים אחרים. כלומר, מדיטציה מתנהגת כמו התערבות אמיתית. יש לה כוח, ולכן יש לה גם מחיר אפשרי.
חשוב לזכור את הגבולות: מדובר במדגם קטן יחסית, של אנשים שהגיעו עם תסמיני דיכאון ברמה קלה עד חמורה ועם רגשות שליליים מתמשכים. אצל אוכלוסייה אחרת השיעורים עשויים להיות שונים. ובכל זאת, זה אחד המחקרים הראשונים שמודדים את הנושא בצורה מסודרת, והוא שינה את הדרך שבה אני מלמד.
המטרה כאן היא לתרגל בתבונה, בלי לפחד מהתרגול. אם במהלך ישיבה אתם מרגישים שהלב דוהר או שאתם מתנתקים, מותר לפקוח עיניים, לקום, לזוז, להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה. מותר גם לקצר. ואם משהו קשה נמשך אחרי התרגול, ספרו על זה למורה או לאיש מקצוע. מורה טוב ישמח לשמוע.
סקירה גדולה שפורסמה בינואר 2021 אספה 136 ניסויים מבוקרים עם יותר מ-11 אלף משתתפים. התמונה מעודדת, וגם מזכירה לנו לא להגזים.
כשאנשים שואלים אותי אם מיינדפולנס עובד, אני בדרך כלל עונה בשאלה: עובד בשביל מה, ובהשוואה למה? בינואר 2021 פורסמה בכתב העת PLOS Medicine סקירה שעונה בדיוק על השאלה הזאת, ואני חוזר אליה הרבה.
צוות בהובלת חוליאטה גלאנטה מאוניברסיטת קיימברידג' אסף את כל הניסויים המבוקרים האקראיים שבדקו תוכניות מיינדפולנס פנים אל פנים אצל מבוגרים מהאוכלוסייה הכללית. עובדים, סטודנטים, אנשים בלי אבחנה קלינית. בסך הכול 136 ניסויים ו-11,605 משתתפים מ-29 מדינות.
בהשוואה לאנשים שלא קיבלו שום התערבות, התוכניות הפחיתו בממוצע חרדה, דיכאון ומצוקה נפשית, ושיפרו רווחה נפשית. גודל ההשפעה היה בינוני בערך. למשל, בחרדה גודל האפקט הממוצע היה 0.56 ובמצוקה 0.45, במדד סטנדרטי שמאפשר להשוות בין שאלונים שונים.
החלק המעניין יותר הוא ההשוואה לתוכניות אחרות. כשמיינדפולנס הושווה להתערבויות אחרות שנועדו גם הן לקדם בריאות נפשית, לא נמצא יתרון מובהק למיינדפולנס. מול פעילות כללית יותר, שלא נבנתה במיוחד לשם כך, נמצא יתרון בדיכאון בלבד.
החוקרים עצמם כותבים שרמת הוודאות בממצאים נעה בין בינונית לנמוכה מאוד. בהרבה מהניסויים היה סיכון גבוה להטיה, וכשהוציאו אותם מהניתוח נשארה רק ההשפעה על מצוקה. עוד ממצא: תוכניות שפנו לאנשים בסיכון גבוה יותר הראו השפעות גדולות יותר מתוכניות שפנו לכולם.
מבחינתי זו סקירה מאוד בריאה. היא אומרת שמיינדפולנס עוזר לאנשים רגילים, וגם שהוא כלי אחד מתוך כמה כלים טובים, ושכדאי להמשיך לחקור איפה הוא מתאים במיוחד.
אם אתם מתלבטים בין מיינדפולנס לבין דרך אחרת לשמור על הנפש, הסקירה הזאת מורידה קצת לחץ. אין כאן פתרון קסם, יש כמה דרכים שעובדות בערך באותה מידה. אז כדאי לבחור את מה שתצליחו להתמיד בו. הצעה קטנה: נסו תרגול קצר של עשר דקות ביום במשך שמונה שבועות, ובסוף שאלו את עצמכם בכנות מה השתנה.
מאמר ב-PNAS מקבוצתו של ריצ'רד דייווידסון מציע מסגרת שמחלקת את הרווחה הנפשית לארבעה ממדים: מודעות, חיבור, תובנה ותכלית. לטענת הכותבים, את כולם אפשר לאמן.
הרבה שנים התייחסו לאושר ולרווחה נפשית כמשהו שנולדים איתו, או שתלוי בנסיבות. בסוף 2020 פרסמו קורטלנד דאל, כריסטין וילסון-מנדנהול וריצ'רד דייווידסון ב-PNAS מאמר שמציע דרך אחרת להסתכל על זה. זה לא ניסוי חדש. זו סקירה שמחברת בין מחקר על רווחה נפשית, מדעי המוח ופסיכולוגיה קלינית.
הטענה המרכזית שלהם היא שרווחה נפשית דומה למיומנות. כמו שלומדים לנגן, אפשר לתרגל ולחזק את הרכיבים שלה. הם מציעים ארבעה ממדים כאלה.
מודעות היא היכולת לשים לב למה שקורה סביבנו ובתוכנו, למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף, ולזהות מתי הקשב נודד. חיבור הוא תחושה של אכפתיות וקרבה לאנשים אחרים, כולל מי ששונים מאיתנו. תובנה היא הבנה חווייתית של האופן שבו מחשבות, אמונות ורגשות מעצבים את החוויה שלנו ואת התחושה של מי אנחנו. לדוגמה, לזהות שמחשבה מפחידה נבנית מזיכרונות ומביקורת עצמית, ולא לקבל אותה כמציאות. תכלית היא בהירות לגבי מה שחשוב לנו, והתחושה שאנחנו מצליחים לחיות לפי זה ביום-יום.
לכל ממד הכותבים מביאים ראיות לכך שהוא משתנה עם אימון, ברמה הפסיכולוגית וגם במוח. הם גם מציינים בגלוי את הפערים במחקר. כדאי לדעת שחלק מהכותבים קשורים לעמותה שמפתחת תוכניות אימון בתחום, ושהם מציגים זאת במאמר.
המסגרת הזאת מסדרת לי את מה שאני מנסה לעשות בקורסים. מיינדפולנס נוגע בעיקר במודעות, אבל רווחה נפשית רחבה יותר מזה. הרעיון שאפשר לאמן אותה מחזיר לנו קצת שליטה. הצעה קטנה לשבוע הקרוב: בחרו ממד אחד מהארבעה, ותנו לו כמה דקות ביום. למשל, בערב, לחשוב על אדם אחד שהיום הזה התחבר אליכם, ומה הרגשתם כלפיו.
קבוצת מורות באיטליה התחילה קורס מיינדפולנס חודש לפני שפרץ הסגר הראשון. החוקרים מצאו שיפור במדדי רווחה, במיוחד אצל מי שהייתה פגיעה יותר.
באביב 2020 כולנו מצאנו את עצמנו בבית, מול חדשות מדאיגות ושגרה שהתפרקה. איטליה הייתה מהמדינות הראשונות שנכנסו לסגר מלא, וקבוצת חוקרים מאוניברסיטת אודינה מצאה את עצמה, בלי שתכננה, בתוך ניסוי טבעי.
אלסיו מאטיז, כריסטיאנו קרשנטיני ועמיתיהם פרסמו את המחקר ב-International Journal of Environmental Research and Public Health. 66 מורות, בגיל ממוצע של 51.5, מילאו שאלונים חודש לפני תחילת הסגר וחודש אחריו. בין שתי המדידות הן עברו קורס מדיטציה מוכוונת מיינדפולנס בן שמונה שבועות: שני מפגשים קבוצתיים ושישה שיעורי וידאו לתרגול עצמי, כך שרובו נעשה מהבית.
לפי פרופיל האישיות שלהן בתחילת הדרך, החוקרים חילקו אותן לקבוצה עם חוסן נמוך (32) ולקבוצה עם חוסן גבוה (26). בשתי הקבוצות נמצאה ירידה בחרדה, בדיכאון ובתשישות רגשית, ועלייה ברווחה הנפשית, במודעות לתחושות הגוף וברמת המיינדפולנס. אצל המורות עם החוסן הנמוך השיפור בדיכאון וברווחה היה גדול יותר.
כאן חייבים לעצור ולהגיד בכנות: לא הייתה קבוצת ביקורת. אי אפשר לדעת איך היו מרגישות מורות דומות שלא עשו את הקורס, והכול מבוסס על דיווח עצמי. זה מחקר קטן שמציע כיוון. הוא לא מוכיח שהקורס הוא שגרם לשיפור.
השנה התחלתי ללמד במרכזי החוסן בעוטף עזה, מול אנשים שחיים תחת לחץ מתמשך. לכן נגע בי במיוחד הממצא שהשיפור היה גדול יותר אצל מי שהגיעו עם פחות חוסן. המחקר עוד לא מוכיח את זה, אבל הוא מזכיר שאפשר לתרגל גם כשהעולם בחוץ לא יציב. אם קשה לכם עכשיו, אפשר להתחיל בתרגול קצר, מוקלט, בבית, ולמצוא אנשים שיתרגלו איתכם אפילו מרחוק.
מטא-אנליזה של חוקרים מהמכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב בדקה אם מדיטציית מיינדפולנס משפרת את איכות השינה, ומול מה בדיוק.
בכל קורס שאני מעביר, מישהו מספר לי שהוא נרדם בזמן סריקת הגוף. זה תמיד מעורר צחוק, אבל זה גם מעלה שאלה רצינית: האם מיינדפולנס באמת משפר שינה? שינה ולחץ קשורים מאוד. לילות גרועים מעלים את רמת הסטרס, וסטרס מקשה להירדם.
צוות חוקרים מהמכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב (NIH), בראשות רוש (Rusch), פרסם מטא-אנליזה בנושא ב-Annals of the New York Academy of Sciences. מתוך 3,303 רשומות שסרקו, נכנסו לניתוח 18 ניסויים אקראיים עם 1,654 משתתפים. הם הקפידו להשוות רק מול קבוצות ביקורת פעילות, ולא מול רשימת המתנה, כדי לנטרל את האפקט של עצם קבלת טיפול ותשומת לב.
מול קבוצות ביקורת כלליות, שקיבלו פעילות באותו היקף זמן, מיינדפולנס שיפר את איכות השינה. גודל האפקט היה 0.33 בסוף ההתערבות ו-0.54 במעקב. החוקרים דירגו את חוזק הראיות כבינוני. מול טיפולים ייעודיים לשינה, שכבר הוכחו כיעילים, לא נמצא הבדל.
צריך לזכור שהחוקרים דירגו את הראיות להשוואה מול טיפולי שינה כחלשות, כך שעדיין אי אפשר לומר שמיינדפולנס שקול להם. הם עצמם מתארים את הממצאים כראשוניים. מה שמעניין בעיניי הוא שהאפקט במעקב היה גדול יותר מאשר מיד בסוף, כאילו ההשפעה ממשיכה להתפתח עם הזמן.
אם אתם סובלים מנדודי שינה ממושכים, כדאי לפנות קודם לטיפול ייעודי, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לנדודי שינה. מיינדפולנס יכול לבוא לצדו, או לעזור למי שהשינה שלו פשוט מתערערת בתקופות לחוצות. הצעה קטנה: כשאתם שוכבים ער, במקום להילחם במחשבות, העבירו את תשומת הלב לתחושת הנשימה בבטן. המטרה היא לא להירדם, רק להיות שם.
מחקר מאוניברסיטת ניו יורק נתן למתחילים מדיטציה מודרכת של 13 דקות ביום לאורך שמונה שבועות. השינויים הופיעו, אבל לא מיד.
רוב המחקרים הקלאסיים על מיינדפולנס בדקו תוכניות תובעניות, עם מפגש שבועי ארוך ותרגול יומי של 45 דקות. בסדנאות שלי בחברות אני רואה שזה הרבה מעבר למה שרוב האנשים מוכנים להתחייב אליו. לכן שמחתי לראות מחקר ששאל שאלה מעשית: מה קורה כשמתרגלים מעט, אבל כל יום?
ג'וליה באסו, וונדי סוזוקי ועמיתיהן מאוניברסיטת ניו יורק פרסמו את המחקר ב-Behavioural Brain Research. הם חילקו באקראי 42 מבוגרים בני 18 עד 45, בלי ניסיון במדיטציה, לשתי קבוצות. קבוצה אחת האזינה כל יום ל-13 דקות של מדיטציה מודרכת, והשנייה האזינה ל-13 דקות של פודקאסט. כך שתי הקבוצות השקיעו אותו זמן ואותה מחויבות יומית.
אחרי ארבעה שבועות לא נמצא הבדל. אחרי שמונה שבועות, קבוצת המדיטציה דיווחה על פחות מצב רוח שלילי, והראתה שיפור בקשב, בזיכרון העבודה ובזיכרון הזיהוי. החוקרים גם הכניסו את המשתתפים למבחן לחץ סטנדרטי, שבו נואמים ופותרים תרגילים מול שופטים. אצל המודטים רמת החרדה במבחן הייתה נמוכה יותר.
זה מחקר קטן ממעבדה אחת, ולכן כדאי להתייחס אליו כאינדיקציה ראשונית. מעניין שהחוקרים מצאו שהשינוי בוויסות הרגשי היה קשור יותר לשיפור במצב הרוח מאשר לשיפור בקשב ובזיכרון.
שני דברים אני לוקח מכאן. הראשון: לא צריך שעה ביום כדי להתחיל. רבע שעה, בעקביות, יכולה להספיק כדי להרגיש משהו. השני: הסבלנות חשובה. אם אחרי שלושה שבועות נראה לכם שכלום לא קורה, זה לא סימן לעצור. נסו לקבוע לעצמכם 13 דקות באותה שעה בכל יום, וחכו לפחות חודשיים לפני שאתם שופטים.
מחקר הדמיה מוויסקונסין השווה בין משתתפי קורס MBSR של שמונה שבועות לבין מתרגלים ותיקים, ובדק איך האמיגדלה מגיבה לתמונות רגשיות.
האמיגדלה היא אזור קטן במוח שמגיב מהר מאוד לדברים שנראים לנו חשובים רגשית, נעימים או מאיימים. כמי שחוקר את ההשפעות של סטרס כרוני על הגוף, אני רואה בה סוג של נקודת כניסה למערכת: כשהיא מגיבה חזק, הגוף נדרך. לכן תמיד סיקרן אותי אם תרגול יכול לשנות את התגובה הזאת.
ב-2018 פרסמו טמי קרל וריצ'רד דייווידסון ושותפיהם ב-NeuroImage מחקר שבדק בדיוק את זה. משתתפים בריאים, ללא ניסיון במדיטציה, חולקו באקראי לשתי קבוצות: 32 עברו קורס MBSR בן שמונה שבועות, ו-35 עברו תוכנית קידום בריאות שנבנתה להיות דומה בכל דבר מלבד המדיטציה עצמה. לצדם נבדקו 30 מתרגלים ותיקים, עם ממוצע של 9,081 שעות תרגול לאורך החיים. כולם צפו בסורק fMRI בתמונות חיוביות, שליליות וניטרליות.
התמונה שהתקבלה מורכבת. אחרי האימון, האמיגדלה הגיבה פחות לתמונות החיוביות. לתמונות השליליות לא נמצא הבדל בין הקבוצות. אצל המתרגלים הוותיקים, ככל שהיו להם יותר שעות בריטריטים, האמיגדלה הגיבה פחות לתמונות שליליות. ובקבוצת ה-MBSR התחזק הקשר בין האמיגדלה לבין אזור בקליפה הקדם-מצחית שקשור לוויסות רגשי.
החוקרים מציינים שהאפקטים היו קטנים עד בינוניים, ושקבוצת הוותיקים נבדקה בנקודת זמן אחת בלבד, כך שאי אפשר לדעת מה גרם למה. התמונות היו כלליות ולא אישיות, ולא נמדד מה המשתתפים הרגישו בפועל.
המחקר הזה עוזר לי לשמור על ציפיות סבירות. שמונה שבועות כנראה מתחילים לבנות את הקשר בין האזורים שמווסתים רגש, אבל ההרגעה של התגובה לדברים קשים דורשת, ככל הנראה, הרבה יותר זמן ותרגול מרוכז. מהניסיון שלי בריטריטים זה מרגיש נכון. אם אתם בתחילת הדרך, אל תמדדו את עצמכם לפי מה שקורה ברגע של לחץ. תנו לזה זמן.
מטא-אנליזה גדולה בדקה התערבויות מיינדפולנס אצל אנשים עם אבחנה פסיכיאטרית, והשוותה אותן לקבוצות ביקורת בעוצמות שונות. התוצאה מעודדת, וגם מפוכחת.
כשאני מספר שאני מלמד מיינדפולנס, אחת השאלות הראשונות שאני שומע היא אם זה באמת עובד או שזו עוד אופנה. זו שאלה הוגנת. יש הרבה מחקרים קטנים, וקל לבחור רק את אלה שמתאימים לסיפור. לכן אני אוהב מטא-אנליזות טובות, שאוספות את כל המחקרים יחד ושואלות מה התמונה הכוללת.
בתחילת 2018 פורסמה ב-Clinical Psychology Review סקירה של סיימון גולדברג ועמיתיו מאוניברסיטת ויסקונסין וממערך הבריאות של משרד הוותיקים האמריקאי בסיאטל. הם אספו 142 קבוצות מחקר נפרדות עם 12,005 משתתפים, כולם אנשים עם אבחנה קלינית כמו דיכאון, חרדה, התמכרות או כאב כרוני. הצעד החכם שלהם היה לדרג את קבוצות ההשוואה לפי עוצמתן, מקבוצות שלא קיבלו שום טיפול ועד קבוצות שקיבלו טיפול שכבר הוכח כיעיל.
בסוף הטיפול, מיינדפולנס היה טוב יותר מאין טיפול בגודל אפקט של 0.55, שנחשב בינוני. מול טיפולים פעילים אחרים הפער הצטמק לטווח של 0.23 עד 0.35. מול טיפולים מבוססי ראיות לא נמצא הבדל בכלל. הראיות העקביות ביותר היו בדיכאון, בכאב, בגמילה מעישון ובהתמכרויות.
חשוב לקרוא את המספרים האלה נכון. ככל שקבוצת ההשוואה חזקה יותר, היתרון קטן יותר. זה אומר שחלק מהשיפור מגיע מדברים כלליים, כמו קבוצה תומכת, מדריך קשוב והציפייה להשתפר. גם העובדה שלא נמצא הבדל מול טיפול מוכח לא אומרת שאפשר להחליף אותו. החוקרים עצמם ניסחו את המסקנה בזהירות: התערבויות מיינדפולנס מבטיחות כטיפולים מבוססי ראיות.
בשבילי המחקר הזה הוא תזכורת לענווה. מיינדפולנס הוא כלי עם השפעה אמיתית ומדידה, בסדר גודל דומה לטיפולים אחרים שאנחנו סומכים עליהם, והוא לא תרופת פלא. אם אתם מתמודדים עם דיכאון או חרדה, כדאי לחשוב על תרגול כחלק מתוכנית רחבה יותר. ספרו עליו לאיש המקצוע שמלווה אתכם, ואל תוותרו בגללו על טיפול שעוזר לכם.
תודה לכל מי שתרגל איתי לאורך השנים.
התייעצות, הזמנת סדנה לארגון שלכם, או סתם שאלה על תרגול. אני עונה לכל פנייה באופן אישי.
ישראל וקפריסין · גם בזום