EN וואטסאפ
חזרה לכל המאמרים
15 במרץ 2018·מבט ביקורתי·3 דק׳ קריאה

האם מיינדפולנס באמת עוזר בהפרעות נפשיות? מה עולה מ-142 מחקרים

מטא-אנליזה גדולה בדקה התערבויות מיינדפולנס אצל אנשים עם אבחנה פסיכיאטרית, והשוותה אותן לקבוצות ביקורת בעוצמות שונות. התוצאה מעודדת, וגם מפוכחת.

כשאני מספר שאני מלמד מיינדפולנס, אחת השאלות הראשונות שאני שומע היא אם זה באמת עובד או שזו עוד אופנה. זו שאלה הוגנת. יש הרבה מחקרים קטנים, וקל לבחור רק את אלה שמתאימים לסיפור. לכן אני אוהב מטא-אנליזות טובות, שאוספות את כל המחקרים יחד ושואלות מה התמונה הכוללת.

בתחילת 2018 פורסמה ב-Clinical Psychology Review סקירה של סיימון גולדברג ועמיתיו מאוניברסיטת ויסקונסין וממערך הבריאות של משרד הוותיקים האמריקאי בסיאטל. הם אספו 142 קבוצות מחקר נפרדות עם 12,005 משתתפים, כולם אנשים עם אבחנה קלינית כמו דיכאון, חרדה, התמכרות או כאב כרוני. הצעד החכם שלהם היה לדרג את קבוצות ההשוואה לפי עוצמתן, מקבוצות שלא קיבלו שום טיפול ועד קבוצות שקיבלו טיפול שכבר הוכח כיעיל.

בסוף הטיפול, מיינדפולנס היה טוב יותר מאין טיפול בגודל אפקט של 0.55, שנחשב בינוני. מול טיפולים פעילים אחרים הפער הצטמק לטווח של 0.23 עד 0.35. מול טיפולים מבוססי ראיות לא נמצא הבדל בכלל. הראיות העקביות ביותר היו בדיכאון, בכאב, בגמילה מעישון ובהתמכרויות.

חשוב לקרוא את המספרים האלה נכון. ככל שקבוצת ההשוואה חזקה יותר, היתרון קטן יותר. זה אומר שחלק מהשיפור מגיע מדברים כלליים, כמו קבוצה תומכת, מדריך קשוב והציפייה להשתפר. גם העובדה שלא נמצא הבדל מול טיפול מוכח לא אומרת שאפשר להחליף אותו. החוקרים עצמם ניסחו את המסקנה בזהירות: התערבויות מיינדפולנס מבטיחות כטיפולים מבוססי ראיות.

למה זה חשוב לחיים שלנו

בשבילי המחקר הזה הוא תזכורת לענווה. מיינדפולנס הוא כלי עם השפעה אמיתית ומדידה, בסדר גודל דומה לטיפולים אחרים שאנחנו סומכים עליהם, והוא לא תרופת פלא. אם אתם מתמודדים עם דיכאון או חרדה, כדאי לחשוב על תרגול כחלק מתוכנית רחבה יותר. ספרו עליו לאיש המקצוע שמלווה אתכם, ואל תוותרו בגללו על טיפול שעוזר לכם.

המקורGoldberg, S. B., Tucker, R. P., Greene, P. A., Davidson, R. J., Wampold, B. E., Kearney, D. J., & Simpson, T. L. (2018). Mindfulness-based interventions for psychiatric disorders: A systematic review and meta-analysis. Clinical Psychology Review, 59, 52-60. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2017.10.011
https://doi.org/10.1016/j.cpr.2017.10.011

עוד מאמרים